"אין לי מאיפה להביא עוד כסף"
בכל קמפיין גיוס כספים, המשפט הזה חוזר על עצמו: "המצב קשה, לכולם קשה, אין לי כסף מיותר, מה רוצים מאיתנו עכשיו?"
התחושה הזו מובנת, טבעית ולגמרי מוצדקת. החיים יקרים, וההוצאות לא נגמרות. כדי להבין למה למרות הקושי, אנשים בסופו של דבר כן פותחים את הלב ואת הכיס כשמדובר בבית הכנסת שלהם, אני רוצה להשתמש במשל קטן שממחיש הכל.
הפתק מהמלמד – סיפור על סדרי עדיפויות
תארו לעצמכם שיום אחד הילד חוזר מהחיידר עם פתק מהמלמד "אבקש מההורים להגיע לפגישה דחופה".
ההורים מגיעים בלב דופק. המלמד מתיישב מולם ואומר, "תקשיבו, יש לכם בן לעילא ולעילא, ילד מיוחד ומוכשר. אבל הוא קצת מתקשה בלימוד הגמרא, ואני חושב שאתם חייבים לקחת לו אברך שילמד איתו פעמיים בשבוע ויקדם אותו".
האבא מסתכל על המלמד, נאנח מדם ליבו ואומר, "הרבה, אני משלם כל כך הרבה שכר לימוד לחיידר. מאיפה אני אוציא עכשיו עוד כסף לאברך? פשוט אין לי!".
המלמד קם, מבקש מההורים לצאת איתו רגע לסיור קצר בין הכיתות, מסתכלים הם על בנם שלומד בהתמדה בכיתה, המלמד פונה להורים, "נכון, השקעתם ואתם משקיעים המון. אבל תסתכלו זה הילד שלכם, אתם חייבים לעשות הכל כדי שהוא יהיה מושלם. נכון, זה ידרוש מכם עוד מאמץ קטן, אולי קצת להצטמצם במקומות אחרים, אבל בסוף? אתם תרוו ממנו נחת עצומה, והוא יוכל לגדול, להתקדם ולפרוח".
לא בונים קירות, בונים מקום לילדים
המסר בסיפור הזה הוא קריטי.
אנחנו, המבוגרים, יכולים לפעמים להסתדר. אנחנו יכולים להתפלל פעם במקלט, פעם בקרוואן, פעם פה ופעם שם. נו, מילא.
אבל הילדים שלנו צריכים מקום. הם צריכים מקום קבוע להתפלל בו.
הם צריכים מקום להגיע אליו עם אבא בליל שבת, לשבת לצידו, להרגיש שייכות, ולספוג את האווירה של קהילה שעוטפת אותם.
בשביל הילדים שלנו, בשביל העתיד שלהם והחיבור שלהם לתורה לתפילה וליראת שמים, אנחנו משקיעים כל כך הרבה מאמצים ומשאבים בבניית בית כנסת. כי בדיוק כמו במשל, כשזה נוגע לילדים שלנו ולהתפתחות הרוחנית שלהם, אנחנו נמצא את הדרך לתת קצת יותר, בידיעה שזו ההשקעה הכי טובה שנוכל לעשות.